דיני ירושה: כשירות מצווה לערוך צוואה 

דיני ירושה: כשירות מצווה לערוך צוואה

1. אחד התנאים שקובע חוק הירושה לצורך בדיקת כשירותה של צוואה הינו "כשירותו של המצווה". צוואה תיפסל אם יוכח שבעת שנעשתה, המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה.
2. סעיף 26 לחוק הירושה התשכ"ה 1965 קובע: כשרות לצוות:          צוואה שנעשתה ע"י קטין, או מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
3. הפסיקה פרשה כשירות זו על פי שלושה רכיבים עיקריים:

• מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה;
• ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו;
• מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

1. כן נקבע כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו, כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא.
2. כך למשל נדחתה טענת אי כשירות לעשות צוואה בת"ע (ת"א) 106650/09 שם קבעה כבוד השופטת שפרה גליק כי נאמנה עליה עדותו של עורך הדין שערך הצוואה  לפיה המנוחה היתה כשירה לצוות שעת שחתמה על צוואתה וכדבריה שם:"נאמנה עליי גם עדותו של עו"ד ל., שהיה עד נייטרלי וחיצוני בהליך, עדותו לא נסתרה, וממנה עולה, כי הצוואה הייתה פרי רצונה של המנוחה שחתמה על הצוואה במשרדו ובאה באופן אישי לבדה אל משרדו וביקשה לערוך לה צוואה כדי שתחתום עליה". יצויין כי במקרה זה  המתנגדים לא בקשו למנות ממחה רפואי שיתמוך בטענתם.

1. כשירות מתי? נקדות הזמן הרלוונטית על פי סעיף 26 לחוק לבחינת הכשירות הנה מועד עריכת הצוואה (ראה ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (הוצאת סדן, תשס"ה – 2005), עמ' 98); ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי, דינים עליון מ 648; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, מז(4) 785).  צוואה תהא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן בה ידע המצווה להבחין בטיבה, אף אם לפני או אחרי כן השתנה מצבו.
2. נטל ההוכחה ומידת ההוכחה הנטל להוכיח כי המצווה לא היה כשיר לעשות צוואה מוטל על הטוען את טענת העדר הכשירות."כמות ההוכחה הנדרשת כדי לקבוע כי המגבלה ממנה סבל המנוח הינה כזו אשר עלולה לשלול את כשרותו לצוות, אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות גרידא ע"א 851/79 160/80 בנדל נ' בנדל לה (3) 101; ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל מג (1) 760 וכן   ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי הנ"ל)".

1. בת"ע (ים) 49160/08 המתנגדת לקיום  הצוואה התבססה על  עדויות פקידות הסעד ועדות הפסיכיאטר המומחה,  אשר נתן חוות דעת במסגרת ההליך למינוי אפוטרופוס למנוח. כאשר עדויות אלו מתייחסות לתקופה  של מספר שבועות לפני החתימה על הצוואה. השופטת נילי מימון קבעה כי בעדויות אלו יש כדי לשפוך אור על מצבו הקוגנטיבי הכללי של המנוח, אם כי אין בהן כדי להרים את הנטל הדרוש להוכחת כשירותו בעת עריכת הצוואה. חיזוק לקביעתה מצאה השופטת בכך שהמתנגדת לא בקשה למנות מומחה רפואי אשר יבחן את את תיקיו הרפואיים של המנוח ויחווה דעתו בסוגיות כשירותו המשפטית ומצבו הקוגנטיבי לעת עריכת הצוואה.

1. בת"ע (ת"א) 107040/04  הסתמך המתנגד לקיום הצואה על חוות דעת רפואית של מומחה שמונה מטעם בית המשפט שקבע כי "מעיון במסמכים שהועמדו לרשותי ניתן ללמד כי המנוחה סבלה מתהליך דמנטיבי פרוגרסיבי שתחילתו כנראה בשנת 2000 ובמרץ 2003  היתה כבר בדרגת חומרה בינונית או יותר. בדרגה כזו של דמנציה קיימת על פי רוב כבר פגיעה ביכולות החישוב והשיפוט הדרושות על מנת  לצות.  ממהלך זמנים אלו צריך לבצע "אקסטרפולציה" של ציר הזמן לגבי ספטמבר 2002. מן הספרות עולה כי מאז תחילתו של תהליך דמנטיבי ועד שחומרתו חמורה חולפות בממוצע 8-2 שנים. לכן סביר כי בספטמבר 2002, כבר סבלה המנוחה מדמנציה בדרגת חומרה בינונית. כלומר השונות (וריאביליות) במהלך הקליני גבוהה אך פה מדובר "בשיפוע" חד יחסית של דרגת חומרה בינונית בתוך שנתיים ולכן מכאן מסקנתי. בשקלול כל האמור לעיל אני קובע כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות בספטמבר 2002". בית המשפט לענייני משפחה קבל את עמדת המומחה הרפואי בין היתר לאור זאת שהמומחה הרפואי לא הוזמן לחקירה עליה וקבע כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה בעת שנערכה.

1. לסיכום על הטוען טענת "אי כשירות לעשות צוואה" לשאת בנטל ההוכחה כי בנקודת הזמן של עשיית הצוואה לא היה המצווה כשיר לעשותה. טענה כזו יש לבסס בדרך כלל על מסמכים רפואיים או חוות דעת רפואיות מתאימות ובכל מקרה לא די בהעלאת ספק בדבר הכשירות.